<h1>תניא רבתי סימן נ"ה</h1>
<h2>דף יב.</h2>
וכל דבר שראוי להשתמש בו ביו"ט מותר להוציא ברשות הרבים ולטלטלו אע"פ שאינו נהנה ממנו, דמתוך שהותרה הוצאה וטלטול לצורך יו"ט הותרה נמי שלא לצורך.
<h2>דף יד:</h2>
וכל שניאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט דאמרינן משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה ור' שמעון מתיר אף בתבואה, והלכתא כוותיה.
<h2>דף טו:</h2>
חייב אדם לכבד ימים טובים באכילה ושתיה וכסות נקיה דאמר מר כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה. חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פיחת פוחתין לו. ואם מוסיף מוסיפין לו. ותניא בתורת כהנים. (שם י"ב) וביום הראשון מקרא קדש. במה אתה מקדשו במאכל, ובמשתה, ובכסות נקיה, וכתיב וביום השביעי מקרא קודש. וכשם שמצוה לקדש ראשון ושביעי של פסח. כך מצוה לקדש כל שאר ימים טובים, שהרי בכולם נאמר מקרא קודש. תניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט, אלא או אוכל ושותה. או יושב ושונה. ר' יהושע אומר חלקהו. חציו לאכילה ושתיה. וחציו לבית המדרש. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר (דברים טז) עצרת לה' אלקיך. וכתוב אחד אומר (במדבר כט) עצרת תהיה לכם. הא כיצד ר' אליעזר אומר כולו לה'. או כולו לכם. ר' יהושע אומר חלקהו. חציו לה' וחציו לכם. והלכה כר' יהושע. ואמר רבי אלעזר הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם. דיום שניתנה בו תורה הוא. אמר רבא הכל מודין דבשבת נמי בעינן לכם. דכתיב (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג.
<h2>דף יז.</h2>
ואסור לעשות אפילו צרכי אוכל נפש מיום טוב לחברו, דתניא אין אופין מיום טוב לשבת בלא עירובי תבשילין. קל וחומר מיום טוב לחברו, וקל וחומר מיום טוב לחול. באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד. אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בשעה שהתנור מלא. אמר רבא הלכה כר' שמעון בן אלעזר. מצאתי בשם הגאונים ז"ל המבשל כמה תבשילין ביו"ט לצורך יו"ט. ולא אכל מכלם בתוך הסעודה. הואיל ולצורך יום טוב נתבשלו בתחלה ועכשיו אינו צריך לאכול מכל אחד ואחד אין בכך כלום. ולא הוי כמכין מיום טוב לחול. ומסתברא דוקא בלא הערמה אבל אם הערים אסור. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. מסתברא יום ראשון קודם אכילת שחרית יכול להרבות בבישול כרבי שמעון בן אלעזר. אבל לאחר כן אינו יכול לבשל, כלומר שיאכל ממנו כזית ומה שיותיר יאכל בליל שני, דאין לך הערמה גדולה מזו. והא דתניא בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יודע שיאכל ממנה כזית צלי מבעוד יום, התם משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית. ואי אפשר לכזית בלא שחיטה. אבל הכא אפילו כזית גופיה הערמה היא. וכן מצאתי בשם מורי הרב חביבי ר' יהודה בר' בנימן הרופא ז"ל. דדוקא בהמה מסוכנת התירו לשוחטה אפילו לצורך מחר כדי שיאכל ממנה כזית צלי, משום הפסד ממונו. אבל להערים ולשחוט ביום ראשון לצורך יום טוב שני ויערים ויאכל ממנה כזית לאחר שחיטה לא.
האופה מיום טוב לחול. דהיינו לאחר שסעד סעודת יום טוב. שאינו צריך לבו ביום מעתה, אינו לוקה. לפי שאם יבואו אצלו אורחים היה ראוי להאכילם. כך מצאתי בשם הגאונים ז"ל. מיהו צריך לגעור במי שהיה אופה מיום טוב לחול. ושמא היה טוב לאסור לו מה שאפה ומה שבישל. כדי שלא ירגיל עצמו בכך.
<h2>דף כא:</h2>
ולא אוכל נפש בלבד מותר לעשות ביום טוב. אלא כל הנאת הגוף מותר. בין להחם חמין לרגליו. בין לעשות מדורה ולהתחמם כנגדה מותר. ומותר לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב. כך מצאתי לגאון אחד. אבל בשם בעל היראים ז"ל מצאתי שרחיצת כל גופו בחמין אסור לפי שאינו שוה לכל נפש. ולא פירש אם בחמין שהוחמו ביום טוב או בחמין שהוחמו מערב יום טוב.
<h2>דף כב:</h2>
וכל הנאה שאינה שוה לכל נפש אסורה לעשותה ביו"ט, ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם ולהניף בהם ומוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו, אחד קשין ואחד רכין. ודווקא בדבר תלוש קוטמו ומריח בו, אבל במחובר אסור אפילו להריח בו גזירה שמא יקטום.
<h2>דף כג:</h2>
ואסור לעשות מלאכה ביום טוב. בין על ידו. בין לעשותה על ידי ישראל אחר. בין לעשותה על ידי נכרי. דתניא במכילתא (שמות י"ב) כל מלאכה לא יעשה בהם. לא תעשה אתה. ולא יעשה חבירך. ולא יעשה הנכרי מלאכתך. אתה אומר כן. או אינו אלא לא תעשה אתה. ולא יעשה חבירך. אבל יעשה הנכרי מלאכתך. ת"ל (שם ל"ה) ששת ימים תעשה מלאכה. הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך. ולא יעשה הנכרי מלאכתך. אבל אם נתן ישראל לנכרי מלאכה מערב יו"ט בקבולת ועושה הנכרי מלאכה ברשותו של נכרי מותר.
<h2>דף לו:</h2>
וכל הנקראת מלאכה לגבי שבת. הויא מלאכה לגבי יום טוב ואסור לעשותה, חוץ מעניני אוכל נפש. דתנן אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ומכשירי אוכל נפש שלא יכול לעשותן מבערב יום טוב מותר לעשותן ביום טוב. מצאתי בשם בעל היראים ז"ל, כשם שאסרנו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב. כך אסור מדרבנן אוכל נפש שאפשר לעשותו מערב יו"ט. הילכך טחינה והרקדה שאפשר לעשותן מבערב יום טוב אסור לעשותן ביום טוב. ובירושלמי מפרש אך אשר יאכל לכל נפש, מן ושמרתם את המצות. כלומר מלישה ואילך. אבל שאר מלאכות כגון קצירה ועימור ודישה וברירה וטחינה והרקדה, אסורין. וכל שחייבין עליו משום שבות. משום רשות משום מצוה בשבת. חייבין עליו ביו"ט. ואלו הן משום שבות, לא עולין באילן. גזרה שמא יתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה. גזירה שמא יחתוך זמורה. ואפילו להנהיג את הבהמה במקל אסור. לפי שנראה כאלו מנהיגה בשוק למוכרה. ולא שטין על פני המים. שמא יעשה חבית של שייטין. ולא מטפחין. ולא מספקין. ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ירושלמי. טיפוח הבא לרצונו, סיפוק הבא מחמתו, ואלו הן משום רשות. לא דנין. ולא מקדשין. ולא חולצין. ולא מיבמין. גזירה שמא יכתוב. ואלו הם משום מצוה. לא מקדישין. ולא מעריכין. ולא מחרימין. ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו לתנם לכהן בו ביום. גזירה משום מקח וממכר. ועיסה שנילושה ביום טוב. מפריש ממנה חלה ביו"ט.
